<h1>ספר החינוך מצוה צ"ב</h1>
<h2>דף קג:</h2>
שלא נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר [שמות כ"ג] לא תבשל גדי בחלב אמו, ובא הפירוש דלאו דוקא גדי אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע, שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאן בלשון גדי לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפרש גדי עזים, הא למדת שבמקום שנאמר גדי סתם לאו דוקא גדי עזים אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע. משרשי מצוה זו לפי הדומה שהוא כעניין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת העניין שאמרנו שם. ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת ולהרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלהו ולא נהנה בו להרחק הענין. ואפילו אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל לוקה, מה שאין כן בשאר כל איסורי המאכלות, וכל זה מורה שאיסור טעמו הוא מחמת התערובת, וכענין שאמרנו בכישוף. זה נאמר מתוך הדחק ועדיין אנו צריכים למודעי המקובל. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בענין טעם אחר, אמר כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערובת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותו התערובת, וכל זה איננו שוה לי. דיני המצוה נכתוב בעזרת השם בקיצור כמנהגינו במצות איסור האכילה וההנאה בסדר כי תשא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ובשל בבשר בחלב ואף על פי שלא אכלן לוקה.
